שבת ראשונה - פרשת לך לך, ח' במרחשוון התשע"א

24 שעות עברו מאז שהגענו להמבורג וצריך להכין את השבת. איך עושים את זה?
בשביל זה נפגשנו עם שליח חב"ד להמבורג, הרב שלמה ביסטריצקי ורעייתו ביום חמישי בערב, אצלם בבית.


ספגנו הרבה מידע. אבל הדברים החשובים ביותר עבור השבת הקרבה היו שאפשר לקנות חלות ב-Fankoni שהיא המסעדה הכשרה היחידה בהמבורג; יין אפשר לקנות במצדה, שהיא חנות יינות מישראל המנוהלת ע"י חרדי; ומספר (מוגבל של) מוצרים כשרים בחנות המכולת הכשרה היחידה שנקראת לחיים.


מה שיפה הוא, שכל החנויות הללו מצויות אחת ליד השניה ברחוב Rentzelstraße. במרחק 50 מ' משם נמצא גם בית חב"ד. אגב, בימי שני וחמישי מתקיימת תפילת שחרית במניין (או לפחות מנסים שיהיה מניין) בבית חב"ד ב-7:30 בבוקר. בבית הכנסת (היחיד שפעיל בהמבורג) מתקיימות תפילות השבת ותפילת שחרית ביום ראשון (ב-9:30 בבוקר). על מנחה וערבית במניין בימי חול אין מה לדבר, אלא אם כן יש יארצייט למישהו ואז מארגנים מניין.


הזוג ביסטריצקי הזמינו אותנו לארוחות שבת בביתם, וזאת על אף שהיו להם כבר אורחים אחרים. אין ספק שאנשי חב"ד מיוחדים. אגב, בזמן השיחה של המבוגרים, הילדים התחברו עם הבנות (ובן אחד) של הביסטריצקים.

באותה הזדמנות למדתי מהרב איך להכין חגורת שבת בכדי שיהיה אפשרי לטלטל את המפתח. מסתבר שאי אפשר סתם לחבר את המפתח לגומי (כדי לכרוך מסביב לגוף כחגורה), אלא שהמפתח חייב להיות חלק מהחגורה ממש. מה שעשיתי הוא: קניתי גומי רגיל באחת החנויות, קשרתי כל קצה גומי לטבעת של מפתח ולמפתח עצמו חיברתי את שתי הטבעות משני הצדדים, כך שהמפתח היווה חלק מהגומי/חגורה.

הרב שלמה יהיה בניו-יורק עוד מספר שבועות, והוא אמר שהוא יוכל לקנות לי שם חגורת שבת מוכנה.

חגורת שבת קנויה

עוד ביום חמישי פרקנו את כל התיקים והמזוודות לארונות שבדירת ה-3 חדרים בה נגור עד שנקבל את דירת הקבע שהשכרנו.

בששי הלכתי לקנות יין ב"מצדה". כבר אמרו לי שלא אמצא שם תירוש והתחלתי לחשוש שאצטרך לשתות יין אמיתי שאני לא מורגל בו. לשמחתי, מצאתי שם מיץ ענבים כמו תירוש שאפשר לברך עליו. אני חושב שהיין הזה הגיע מאחת המדינות במערב אירופה. נרגעתי.

קניתי 2 חלות גדולות מ-Fankoni (מה זה השם הזה?!) ואשתי קנתה מספר מוצרים מחנות המצרכים שליד.

אגב, אפשר למצוא מוצרים מישראל גם בחנויות הרגילות. יש מקומות בהם ניתן למצוא קרקרים כשרים של אוסם ובגלריה שבאמצע המדרחוב שבו מרוכזים הרבה מרכזי קניות ניתן למצוא סלטי צבר (תחת השם Sabra Salads), מלפפונים בשימורים של קבוצה יבנה, תה נענע של ויסוצקי, ועוד כמה דברים מישראל. למה הם מייבאים את המוצרים הללו מישראל? אין לי מושג.

יום ששי זה גם היום בו מזמינים חלב כשר ומוצרי גבינה מ-Kosher Milch שבהאנובר. הגבינות והחלב מגיעים אלינו עד הבית כל יום שלישי. התקשרתי לזאב, הבעלים, אותו הכרתי דרך linkedin עוד מהארץ והזמנתי את המוצרים שנצטרך.

השבת היתה קרה, אבל ארוחות השבת והאירוח שזכינו לו חיממו לנו את הלב. מזל שהצטיידנו במעילים חמים, כובעי צמר וכפפות, היות והלכנו בערך חצי שעה עד שהגענו למלון. קרררררררר...

נוסח התפילות פה הוא כמובן אשכנזי. משהו שיקח לי עוד קצת זמן להתרגל אליו. בעיקר לסגנון האופרה של החזן בשבת.

אגב, בשבת קראנו את פרשת לך לך, בה הקב"ה מצווה את אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...". נשמע מוכר, לא?

סוף סוף בהמבורג

14 לאוקטובר, ו' במרחשוון

קמנו ב-5 בבוקר. חושך של אמצע הלילה בחוץ. ככה זה בציריך בתקופה הזו.
מוקדם מדי להתפלל. הנץ יהיה רק בסביבות 7:30 בבוקר. אפשר להניח תפילין רק בסביבות 6:30 שאז כבר אהיה בשדה. המחשבות רצות בראש איפה אתפלל?
במלון - מוקדם מדי; בשדה התעופה - מביך שלא לדבר על מסוכן. הרי את הכיפה אני מנסה להסתיר ע"י קסקט אז להניח תפילין במעוז הגויים? כנראה שלא; במטוס - בטח שלא. לא נוח ושוב, מביך ומסוכן. 

החלטתי להתפלל בהמבורג, כשנגיע לדירה. סוף זמן תפילה ב-10:35. הטיסה אמורה להגיע ב-9. יש לי זמן.

הילדים קיבלו חוברות צביעה וצבעים מהדיילים ונהנו לצייר במשך הטיסה. המטוס היה קטן ונוח יחסית.

הגענו בסביבות השעה היעודה והלכנו לאסוף את המזוודות. העמסנו על שתי עגלות את חמשת המזוודות, 2 תיקי היד ושני הטרולים. מסתבר שאחת המזוודות נקרעה לגמרי באחת הטיסות. המונית אמורה להגיע ב-9:30 כך שיש לי זמן ללכת לדלפקים של לופטהאנזה ולבקש פיצוי על המזוודות. לקחו ממני את הפרטים ואמרו לי שיבואו להחליף לי את המזוודה הקרועה במשך השבוע.

המונית התעכבה בעומסי תנועה והגיעה רק בעשר. אנחנו חיכינו לה בחוץ בקור המקפיא. הילה והילדים חיכו בתוך המבנה בגלל הקור ואני חיכיתי בחוץ עם המזוודות בכדי שהנהג יזהה אותי.

המונית הגיעה ואספה אותנו לבית הדירות הזמני. הגענו בדיוק בזמן בשביל שאניח תפילין ואוכל להתפלל תפילת עמידה עדיין בזמן.

חמש נפשות. שלושה חדרים. אנחנו בהמבורג.

יום טיסה - המשך

זהו המשך לרשומה יום טיסה.

הטיסה עברה בשקט יחסי. הילדים, להפתעתנו, נהנו מההמראה למרות שאני הייתי בטוח שהם ייבהלו (יש שלב שהמטוס רועד בזמן הריצה על המסלול עד להמראה).

לצערנו, מערכת הבידור והסרטים לא עבדה ממש כמו שצריך והילדים לא יכלו להנות מסרטים מצויירים. הסרט הכי מתאים שיכולנו להציע היה הארי פוטר. אבל הסרט קצת הפחיד אותם אז סגרנו אותו.

הארוחה הכשרה (מהדרין) היתה דווקא טובה, אבל הילדים אהבו אותה פחות ולא כולם אכלו את המנה שלהם. ככה לנו, המבוגרים, היה יותר! :)

נחתנו בציריך בערך חצי שעה אחרי שהטיסה שלנו להמבורג כבר היתה אמורה לצאת. הייתי משוכנע שיש טיסה מאוחרת יותר, אז ניגשנו לדלפקים של Swiss בשביל להחליף את הכרטיס, אבל לא היתה טיסה מאוחרת יותר. ואם היתה, היא היתה מלאה. באמת לא הצלחתי להבין מהם אם יש טיסה מאוחרת והיא מלאה או שאין בכלל טיסה מאוחרת יותר.

נתעקנו בציריך.

לקח לאנשי צוות Swiss קצת זמן לספק לנו שובר למלון. הילה והילדים בנתיים נחו על ספסל ליד. דניאל כבר נרדם מרוב עייפות. אחרי כמעט חצי שעה היה בידינו שובר למלון הילטון. יצאנו החוצה בשביל לקחת את ה-shuttle למלון. היה קר מאד. לא היינו מוכנים לקור הזה. המיניבוס הראשון התמלא ולנו לא היה מקום היות והיינו אחרונים בתור. חיכינו עוד 10 דקות והגיע מיניבוס נוסף.

הגענו למלון. השובר הקנה לנו גם ארוחת ערב פשוטה, אבל כמובן שלא יכולנו לאכול בגלל הכשרות. הסתפקנו במים, קולה ופירות. השעה כבר היתה מאוחרת (קרוב ל-23:00 בלילה) וניגשנו לחדרים. קיבלנו שני חדרים צמודים (בלי דלת מקשרת). התחלקנו בנים (אני ודניאל) ובנות (הילה, רוני ונועה).

הטיסה למחרת יוצאת ב-7:30 בבוקר והיינו צריכים להיות בשדה לפחות שעה וחצי לפני כן. משמע, צריך לקום ב-5 בבוקר. לא הספקנו להנות יותר מדי מהמלון והחדרים והלכנו מיד לישון. הילדים גם ככה היום שפוכים מעייפות.

לילה טוב.

למה "המבורגר כשר"

טוב, הגיע הזמן להסביר למה בחרתי בשם הזה לבלוג.
ובכן, זה מעין משחק מילים עם המילה "המבורגר". כולם הרי יודעים מה זה המבורגר.
לפי ההגדרה בויקיפדיה: המבורגר (Hamburger) הוא קציצה מטוגנת או צלויה בגריל, המוגשת לרוב בתוך לחמנייה עם תוספות ורטבים שונים כגון ברביקיו, מיונז וירקות, בדרך כלל עגבנייה, בצל, מלפפון חמוץ וחסה. נהוג להגיש לצד ההמבורגר צ'יפס, תפוחי אדמה , או טבעות בצל ועוד כתוספות.

עם זאת, המילה המבורגר משמשת גם לתיאור מי שגר בהמבורג. כמו שבישראל מי שגר בחיפה נקרא "חיפאי" ו"ירושלמי" נקרא מי שגר בירושלים.

אגב, מעניין שבהמשך ההגדרה בויקיפידה מובא כי ההמבורגר נקרא על שם העיר המבורג. למה? אין לי מושג.

לכן, היות ואנחנו אוכלים רק כשר וגרים כרגע בעיר המבורג, שהיא מקור ההמבורגר  ואנחנו עצמנו נקראים "המבורגר" על שמה, מצאתי לנכון להשתמש בשם הזה לבלוג.
בתיאבון! :)

יום טיסה

אריזות אחרונות של המזוודות. חשבתי שרק בסרטים יושבים על מזוודה בשביל לסגור אותה, אבל מצאתי את עצמי יושב על רוב המזוודות בשביל לסגור אותן. הן היו מלאות עד אפס מקום באמת. 5 מזוודות גדולות (2 מתוכן אפילו גדולות מהרגיל) ושתי מזוודות טרולי. וזה מבלי לכלול את תיקי הגב...

9:23 בבוקר. נהג המונית מתקשר להודיע שהוא כבר למטה. אני ואבא שלי מתחילים להוריד את המזוודות. 4 נסיעות במעלית וכולן למטה. נהג המונית מעמיס אותן למונית ואנחנו נפרדים מההורים.

אמא בוכה. מתייפחת. קשה לראות אמא בוכה. באותו רגע רציתי להגיע "פוס משחק. שברו את הכלים ולא משחקים". אבל החיים גדולים מאיתנו. אי אפשר היה לעצור את התהליך וזה בוודאי לא היה נכון לעשות.

נפרדנו לשלום. חיבוקים, נשיקות ודמעות. 

הנסיעה לשדה התעופה היתה ארוכה. נהג המונית שם לילדים את מלך האריות ב-DVD כדי שלא ישתעממו בדרך. אין ספק שזה שבה את תשומת ליבו של דניאל שחולה על הסרט. רוני קצת רטנה שהיא רוצה משהו אחר.

הגענו לשדה. לך תסחב עכשיו שלוש עגלות מלאות ציוד. טוב שההורים של הילה הגיעו לשדה להיפרד מאיתנו. גם אחיה דובי הגיע עם הבן שלו - עילאי. מזל שהם היו שם בכדי לעזור לנו.

הגענו מוקדם מדי והדלפקים עדיין לא נפתחו. ניצלנו את הזמן לארוחת צהריים בפיצה האט. הפיצה הכשרה האחרונה שנאכל בזמן הקרוב.

בסביבות 12 בצהריים צעדנו לעבר הדלפק עם המזוודות. מה מסתבר? שלא ניתן לקחת במזוודה אחת יותר מ-32 ק"ג. והיו לנו שתי מזוודות מאד גדולות עם כ-35 ק"ג. נאצלנו להעביר מהמזוודות הגדולות ציוד. מזל שהיו לנו שני תיקי יד ריקים באחת המזוודות, היות והמזוודות האחרות היו מלאות עד אפס מקום. יוצא שעזבנו את הארץ עם 5 מזוודות גדולות, 2 טרולי, 2 תיקי יד ותיק גב אחד. הרבה!

העמסנו את המזוודות מחדש על המשקל בדלפק וציפיתי שידרשו ממני תשלום על משקל עודף. בחשבון פשוט, אם מדובר על 5 מזוודות במשקל ממוצע של 25 ק"ג (הערכה שלי. ייתכן שאפילו יותר) ועוד שתי תיקי יד במשקל כולל של כ-10 ק"ג (2 הטרולים ותיק הגב עלו איתנו למטוס), מדובר על 135 ק"ג לפחות. אנחנו היינו 5 אנשים, משמע מותר לנו לשלוח 100 ק"ג (20 לכל אחד). משום מה, לא דרשו ממני שום תשלום נוסף, ואני העדפתי לסגת משם כמה שיותר מהר לפני שמישהו ייזכר במשקל העודף.

ההורים של הילה ליוו אותנו עד היכן שניתן. נפרדנו שם באותו תסריט כמו שנפרדנו מההורים שלי. סבתא בוכה. הילה בוכה איתה. עצוב. הצטלמנו כמה תמונות, כמה חיבוקים ונשיקות והמשכנו לבדנו פנימה.

זהו. אנחנו בפנים. בסריקת התיקים הידניים, מצאו שיש לנו 2 זוגות מספריים בקלמרים של דניאל ורוני. הם נלקחו כלאחר כבוד והוחרמו (בטח מישהו מהעובדים לקח את זה לילדים שלו לאחר מכן). גם ביקורת הדרכונים עברה בשקט יחסי. 

מנח'ה מנח'ה מישהו צועק והזכיר לי שבאמת הגיע זמן לתפילת המנחה. יש לנו בערך חצי שעה לעלות למטוס. זה כלום. התפללתי בבית הכנסת במניין וכשיצאתי הזדרזנו לקנות מברשות שיניים ששכחנו אצל ההורים שלי, ומשחק אחד לילדים (רמיקוב) כדי שלא יהיה משעמם.

חשבתם שהצרות שלנו עם המזוודות נגמרו? אז זהו, שלא. גם בתור לעליה למטוס, פנתה אלינו אחת הדיילות וציינה שאחד הטרולים גדול מדי ולא יוכל לעלות איתנו למטוס ויישלח לבטן המטוס. לא רצינו לוותר על הטרולי היות והיו לנו שם דברים שרצינו לקחת איתנו כמו אוכל כשר ושאר דברים. ההתעקשות הזו תתגלה כנבונה בהמשך.

ובכן, הדיילים לא ממש השתכנעו מכך שאמרתי שכבר טסתי עם אותו טרולי מספר פעמים וגם עם החברה שלהם (Swiss), אז נאצלתי להשתמש בטיעון אחר שהתברר כטיעון מנצח. אמרתי להם שאנחנו חמישה אנשים שעולים למטוס עם 2 טרולים ותיק גב, מה שאומר שאנחנו מנצלים רק 3 חמישיות מהמקום שמוקצה לנו על המטוס. נו, לטיעון הזה לא היה להם מה לענות ונתנו לנו לעלות על המטוס. גם במטוס עצמו הסתבר שלא היתה שום בעיה להכניס את הטרולי הזה בקבינה שמעל הראש.

אנקדוטה: 2 שורות מאחורינו ישב לו אורן סמדג'ה. מעניין אם הוא נסע לתחרות.

לא אנקדוטה ולא מצחיק: הקברניט הודיע שהטיסה תצא באיחור של כשעה וחצי בגלל "פקק תנועה" מעל קפריסין. וככה אנחנו יושבים לנו במטוס עם שלושה ילדים שמתים כבר לראות את המטוס ממריא וממתינים. עוברת חצי שעה ואני מתחיל לחשוש שה-connection שלנו בציריך בסכנה. גם ככה יש לנו בקושי שעה להגיע אליו מרגע הנחיתה. התעכבנו בערך שעה ורבע על הקרקע. כבר היה לי ברור שלא נגיע ל-connection. הדיילות לא ידעו מה להגיד לנו ולא נשאר לי לעשות כלום מלבד להודיע למשרדים שלנו בישראל וגרמניה על כך.

מה יהיה? האם נגיע בזמן? האם המטוס ימריא עם המזוודות הכבדות שלנו? האם הילדים יהנו מהטיסה? כל זאת ועוד בפרק הבא... :)

רגע לפני...

אדם כנראה לא יודע מה חושבים עליו באמת עד שהוא עוזב את מקומו. לנו זה קרה בימים שלפני המעבר להמבורג. קיבלנו הרבה תמיכה מהחברים בנהריה בפרט ובארץ בכלל. אפילו ערכו לכבודנו מסיבת פרידה וגם מתנות ניתנו. גם חברינו לעבודה מאד תמכו והתעניינו. תודה לכולכם.


נתבקשנו לא לשכוח אף אחד ואנחנו באמת לא רוצים לשכוח אף אחד, והיות ואנחנו לא יכולים לכתוב לכל אחד בנפרד, החלטנו לפתוח את הבלוג הזה ולכתוב בו מה שעובר עלינו בכדי שכל החברים יוכלו לעקוב אחרינו בצורה קלה.


אז ביום שני, 11 לאוקטובר 2010, נארז כל הבית שלנו לתוך מכולה בגודל 40 רגל ונשלח להמבורג, גרמניה.